בן חיים ורחל. נולד ביום י"ח באדר א' תשי"א (24.2.1951) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי 'ביאליק' ובבית-הספר היסודי 'לאו בק' שבחיפה, המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי 'כפר-גלים' ובבית-הספר החקלאי 'כדורי'. כשלמד בבית-הספר החקלאי עבד ברפת ואהב את העבודה. הוא ראה את עתידו בעבודת האדמה וחלם על חווה או משק משותף לו ולחברים- מספר.

אמו של אמיר נפטרה כשהיה בן 10, אביו נישא לרות ומאז ועד יום מותו היתה לאמיר אם וחברה קרובה. מילדותו היה שובב, אך קשה היה לכעוס עליו שכן היה חביב ופיקח. אמיר היה חבר בתנועת 'הצופים' בחיפה ונטל חלק בחוג הדרמטי של בית-ספרו במשחק ובשירה. כן היה חובב התעמלות-מכשירים וכדורעף. הוא היה בחור מוצק בגופו ובאופיו. חי ותוסס, בעל מרץ רב ובעל ביטחון-עצמי. אפשר היה לשוחח עמו בכל נושא, והוא היה מדבר בביטחון ומשכנע את בן-שיחו גם בעניינים שלא היה בקי בהם. אך גם בהתרברבו היה מלא הומור. הוא היה טוב-לב מטבעו ואהב לעזור לזולת. תמיד הצטיין באופטימיות ומגיל צעיר החליט על דרכו לעתיד. אמיר שאף להתקדם ולהשתפר. לא בזבז את זמנו ותמיד עשה משהו. הוא אהב לספר סיפורים, לשיר, לשמוח, לצחוק וגם לשתות. תמיד המציא תעלולים מקוריים ונוכחותו היתה משרה אוירה עליזה בחברתו.

אמיר גויס לצה"ל בסוף יולי 1970, וכחבר גרעין 'קידר' הוצב לנח"ל. לאחר הטירונות בנח"ל עבר בהצלחה מבחני-טיס, הוצב לחיל-האויר ונשלח לקורס-טיס. לאחר שהשתלם בקורס- טיס מתקדם, הוצב, בסופו-של-דבר, בטייסת מסוקים. הוא היה הרוח החיה בכל החבורה, בלט בארגון מסיבות וערבי-הווי, ולדברי חבריו בקורס-הטיס, היה הוא 'הדבק החברתי' בקורס. הוא היה כותב משחק, מחקה, שר ומביים את ההופעות, ולעתים היתה הכנת המסיבה עם אמיר חוויה מעניינת לא פחות מהמסיבה עצמה. אמיר הבין ללב הזולת וידע לעודד ולהרגיע. אם-כי כלפי-חוץ נראה כ'שוויצר', הרי בתוך נפשו היה אמיר רגיש מאוד ופגיע. הוא אהב תינוקות, רצה בילד משלו והיה מתרגש למראה הורים צעירים עם תינוקם. אחרי שסיים את קורס הטיס, נשא אמיר לאישה את גילה, חברתו משנים. הוא היה גאה ומאושר בביתו. ביולי 1973 הועלה אמיר לדרגת סגן. מפקדו ראה בו קצין טוב, הגון, עצמאי ונאמן. הוא נטל חלק במלחמת יום-הכיפורים כטייס וביצע את משימותיו באומץ וביעילות. מפקדיו העריכוהו כקצין טוב, בעל מרץ ומקובל על חבריו. על-פי המלצתם אושרה לו העלאה מוקדמת בדרגה ליולי 1974, אולם הוא לא זכה לכך, תפקידו האחרון של אמיר היה טייס מסוק סופר-פרלון ובתפקידו זה עסק הרבה בחילוץ פצועים. הכול העריכו את מסירותו, את הידע ואת כושר-הביצוע שלו, וציינו שאנשים רבים חבים לו את חייהם.

ביום ה' באייר תשל"ד (27.4.1974), שעה שמילא תפקידו כטייס סופר-פרלון ופינה פצועים ממוצב-הפיתולים בחרמון, נפל המסוק, וכל האנשים בו, לרבות אמיר, נהרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, אב, אם חורגת ואחות.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-הטייסת: "בטייסת השאיר אמיר דמות חברתית בלתי-רגילה; הוא הביא תנופה ומורל גבוה בעצם התנהגותו הטבעית. היו לו ויכוחים קשים בהרבה נושאים. תמיד עמד על שלו ולא ויתר, אולם כשהשתכנע, היה מוכן לתרום ולדחוף, כאילו הוא יזם את הרעיון. במלחמה, לפניה ואחריה, השרה אוירה עליזה ורוגעת, הדרושה כל-כך במצבים קשים. זאת היתה תרומתו הגדולה לטייסת".

משפחתו הוציאה לאור ספר לזכרו, ובו דברי בני-משפחה ודברי חברים על דמותו, וכן קטעים ממכתביו.